בנימין נתניהו אומר שהוא ירוץ. בליכוד אומרים שהוא ירוץ. הוא אפילו אומר שהוא מתכוון לנצח. במובן הפוליטי הפשוט, זה בדיוק מה שמצופה ממנו לומר. מנהיג מכהן לא יכול להרשות לעצמו להשאיר ספק באוויר, בטח לא כשהמערכת סביבו כבר מתחילה להריח בחירות. ספק כזה מחלחל מהר מאוד אל תוך המפלגה, אל שותפים קואליציוניים, אל יריבים ואל תורמים, וברגע שמנהיג נתפס כמי שאולי אינו בטוח שהוא ממשיך, הכוח שלו מתחיל להיסדק.
ועדיין, מתחת להצהרות הרשמיות, יש סימנים לכך שמשהו בסיפור הפנימי מתחיל לזוז. לא הייתי ממהרת לומר שנתניהו החליט לא לרוץ. הנפש לא עובדת בצורה כל כך מסודרת. אין בתוכה ישיבת ממשלה קטנה שבה מתקבלת החלטה, נכתב פרוטוקול ומופצת הודעה לתקשורת. בדרך כלל פועלים שם במקביל כוחות מנוגדים: צורך להמשיך, להוכיח, לשלוט ולא לאפשר לאחרים לכתוב את סוף הסיפור, לצד פחד גובר מהרגע שבו ההמשך כבר לא יחזק את הדמות, אלא יחשוף את סדקיה. דווקא בגלל זה, הסתירות אינן רעש ברקע. הן החומר שממנו אפשר להבין את הסיפור.
עבור נתניהו, פרישה היא לא רק עזיבת תפקיד. אחרי כל כך הרבה שנים, התפקיד כבר הפך לחלק מהזהות. יש אנשים שמחזיקים בתפקיד, ויש אנשים שהתפקיד מחזיק עבורם את המבנה העצמי. במקרה כזה, יציאה מהמערכת אינה נחווית רק כהחלטה פוליטית או כעניין טקטי. היא יכולה להיחוות כאיום על העצמי. לכן השאלה המעניינת היא לא אם נתניהו רוצה לרוץ או לא. השאלה היא אם הוא כבר מתחיל, גם בלי לומר זאת בקול, לחפש את הסיפור שיאפשר לו לא לרוץ בלי להיראות כמי שברח, נדחק או הובס, אלא כמי שבחר בעיתוי הנכון מבחינתו.
במובן הזה, המאבק שמתגלגל בשבועות האחרונים בליכוד סביב הפריימריז והשריונים הוא מעניין במיוחד. לכאורה, זה נראה כמו מהלך קלאסי של נתניהו: עוד ניסיון להגדיל שליטה, לצמצם אי-ודאות, לוודא שהרשימה שתעמוד מאחוריו תהיה רשימה נאמנה ככל האפשר. אבל אפשר לקרוא את אותו מהלך גם מזווית אחרת. לפעמים אנחנו מייצרים לעצמנו קרבות שאנחנו יודעים שיהיה קשה מאוד לנצח בהם, כדי שאם נצטרך לסגת, נוכל לומר לעצמנו שעשינו הכל. לא ויתרנו. לא עזבנו מרצון. נלחמנו עד הסוף, ורק המציאות הכריעה.
זה לא אומר שנתניהו ביים לעצמו הפסד פנימי. זו תהיה קביעה מוגזמת. אבל זה כן מזכיר משהו חשוב על מנהיגים שמתקשים להיפרד מכוח. הם כמעט אף פעם לא עוזבים כי "די". הם צריכים סיפור שבו העזיבה עדיין שומרת על תחושת השליטה. הם לא יוצאים מהחדר, הם צריכים להיראות כאילו הם סגרו את הדלת בעצמם.
גם היחסים עם דונלד טראמפ נכנסים בדיוק לנקודה הזו. במשך שנים אחד הנכסים המרכזיים של נתניהו היה היכולת למצב את עצמו כאיש שיודע לדבר עם וושינגטון, שמבין את אמריקה, ושמחזיק קשר אישי עם נשיאים ובעיקר עם טראמפ. זו לא הייתה רק יכולת מדינית. זה היה חלק מהמותג. נתניהו הציג את עצמו כמי שמצליח לעשות בזירה הבינלאומית מה שאחרים אינם מסוגלים לעשות.
לכן כשדווקא טראמפ מדבר עליו במונחים של "הייתה לו קריירה מדהימה" ושואל אם הוא בכלל רוצה להמשיך, זו לא רק הערת אגב. זו אמירה שממקמת את נתניהו לא רק בתוך מערכת בחירות, אלא גם בתוך פרק של סיכום. מהמקום הזה אפשר להבין גם את הקמפיין שלועג לאנגלית של גדי איזנקוט. על פניו, זו עוד עקיצה תקשורתית. בפועל, כשאדם תוקף את היריב בדיוק במקום שבו הוא עצמו בנה את עליונותו, כדאי לשאול למה דווקא שם.
לכן הלעג לאנגלית אינו רק לעג לאנגלית. הוא ניסיון להגן על נכס סימבולי שנמצא תחת איום. נתניהו אינו תוקף שם רק את איזנקוט. הוא מנסה לשמר את אחד המקומות שבהם עוד אפשר היה לומר: אולי יש ביקורת, אולי יש עייפות, אולי יש כעס, אבל אין אדם אחר שיודע לדבר עם העולם כמוני.
מתחת לפני השטח
הדבר החשוב עכשיו אינו ההצהרה שנתניהו ירוץ. ברור שהוא יאמר זאת. השאלה היא מה מתרחש מתחת להצהרה. האם הוא עדיין בונה קמפיין ניצחון, או שכבר מתחיל להיבנות סביבו קמפיין פרידה. אל תחפשו רמז אחד חד-משמעי. זה לא עובד כך, בטח לא אצל אנשים שהתפקיד שלהם הפך לחלק מהזהות שלהם.
נתניהו לא בהכרח לא מתכוון לרוץ. הוא מתכוון לרוץ כל עוד הריצה מאפשרת לו להישאר מנהיג בלתי מעורער בליכוד. אבל אם הריצה תהפוך למסלול שבו הוא עלול לסיים כמפסיד, הוא יצטרך למצוא לעצמו סיפור אחר. סיפור שבו הוא לא הובס, אלא הבין שהגיע הזמן לכתוב את הפרק האחרון בעצמו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה