אחרי שגדי איזנקוט, מתן כהנא ואורית פרקש הכהן נטשו את המחנה הממלכתי בתוך פחות מחודש, עולות שאלות לא פשוטות לגבי עתיד מפלגת האם, כחול לבן.
בין ביקור במחלקות השיקום בבתי החולים לעוד התנדבות ביישובי הנגב המערבי, מנסה ח"כ חילי טרופר, שעדיין נשאר על הסיפון לצד בני גנץ, למזער נזקים ולשדר עסקים כרגיל: "השאלה של הקונסטלציה הפוליטית תמיד הייתה משנית בעיניי. השאלה היא לאן אתה רוצה להוביל ומה החזון".
להפריד אצל חילי טרופר בין האישי ללאומי. במיוחד מאז 7 באוקטובר. חבר הכנסת מטעם כחול לבן נושא על כתפיו משא כבד של צער. אנחנו מדברים באחד השבועות הקשים. אתמול הותר לפרסום שמו של חלל אחד. שלשום שלושה.
בתחילת השבוע נפצעו ארבעה בשג'אעייה. באוויר דיבורים על עסקת חטופים חלקית, והמשפחות נטרפות. זוועת הסלקציה בפתח. איך אתה מרגיש, אני שואלת את טרופר. "אני", הוא אומר לקונית, "כמו שהיום שלי נראה".
היום של טרופר נראה בדיוק כמו המצב. בתחילת השבוע עזב את המליאה ויצא אל משפחות הנרצחים בכרם שלום לשתול את הגפנים מחדש ולהקים שם כרם. הבוקר היה בכפר עזה, ניכש את העזובה עם המתנדבים שמכינים את הבתים למשפחות שישובו. "אתמול הייתי אצל משפחה של תצפיתנית שנרצחה ב־7 באוקטובר", הוא אומר.
"משם הלכתי לניחום אבלים אצל משפחה שבנה נפל בשבוע שעבר, ובלילה נסענו לבקר פצוע שאיבד את שתי ידיו וחזר מטיפולים בארצות הברית. כל כך הרבה צער היה שם, וכל כך הרבה תקווה. פגשתי אנשים עם עוצמות שנפגעו והתרסקו ובחרו בחיים. הכל מתערבב".
מה למשל?
"אחד מפצועי המלחמה הקשים הוא עידו נחמד. כבר שנה וחצי הוא שוכב מחוסר הכרה בבית חולים. יש לו משפחה מופלאה שעוברת מסע ייסורים בלתי נתפס. אמא שלו, מנהלת בית ספר עד הפציעה, צמודה למיטתו מהיום הראשון. הדבר היחיד שבגללו היא עוזבת את בית החולים לכמה שעות, הוא סיירת התנדבות שהמשפחה הקימה. פעם בשבוע היא הולכת עם הסיירת להתנדב, בכל פעם במקום אחר בארץ. ואני אומר, איזו תקווה ואיזה כוח יש לעם שאחת האמהות שלו עוזבת ילד פצוע ועושה מעשה כדי שיהיה פה טוב יותר".
הפצוע השני הוא בחור בשם בוריס. פעמיים נפצע במלחמה. "הוא בכלל היה בחו"ל ב־7 באוקטובר, וקטע את חופשתו כדי לחזור. שילם 7,000 שקל כדי לשבת על רצפת המטוס, ליד השירותים, ולהגיע לארץ, להתגייס ולהיכנס לעזה. בפעם הראשונה הוא נפצע וחזר למלחמה. בפעם השנייה נפצע באופן קשה מאוד ואיבד רגל. השבוע הוא התחתן. הייתי בחופה שלו".
"בתחילה עלה החובש שמצא אותו בשטח והניח שתי אצבעות בתוך נקודת הפציעה כדי לעצור את הדם ולא שחרר את היד במשך שעתיים, גם בשטח וגם בתוך המסוק, עד שהגיעו לחדר הטראומה. אחר כך עלה הרופא שקיבל אותו במסוק, שניהם הצילו את חייו. הבחור הזה הכיר מישהי מקסימה במחלקת השיקום והתחתן איתה. כל כך הרבה פצועים וקטועי רגליים היו באירוע הזה, כל כך הרבה גבורה ועוצמה. זו הייתה החתונה עם הכי פחות רגליים אבל עם הכי הרבה לב שראיתי בחיי".
בזמן שחיילים נלחמים ופצועים מתחתנים, מפלגת האם של טרופר כמרקחה. בתחילת החודש פרש גדי איזנקוט, הנכס המשמעותי ביותר של כחול לבן מהכנסת ולקח עימו גם את החצי של טרופר - מתן כהנא. שניהם נחשבים לפנים היפות של הציבור הדתי־ציוני שמסתייג מחורבן הערכים של מפלגת הציונות הדתית ובמיוחד מהעומד בראשה.
"שבועיים לאחר מכן הודיעה גם אורית פרקש הכהן על פרישתה מהמפלגה. בניגוד לכהנא ואיזנקוט, שבחרו בצעד ערכי ועזבו גם את הכנסת, פרקש הכהן החליטה להישאר ועזבה רק את המפלגה. חבל לי שהיא עזבה, אבל מכבד את ההחלטה. אני עוסק בכחול לבן, לא במי שבחר לעזוב את כחול לבן".
זה נראה כמו התפוררות.
"אני חושב שצריך להיזהר בהספדים פוליטיים. כל עזיבה היא לא נעימה, אבל אנחנו מספיק חזקים והדרך מספיק בהירה לנו. אני אדם שמסתכל קדימה, ובכל מקרה הסוגיות שמטרידות אותי הרבה יותר גדולות מעזיבה של חבר כזה או אחר".
עד לא מכבר, היו טרופר וכהנא נציגים של האידיאולוגיה הדתית־ימנית הישנה והטובה. האחד טייס קרב, השני איש חינוך. פרישת איזנקוט וכהנא החלישה את מפלגת כחול לבן וחיזקה את נפתלי בנט, שחקן מפתח פוליטי בזירה הדתית־לאומית, עוד לפני שהכריז על שובו. "התבאסתי מאוד כשמתן וגדי עזבו", אומר טרופר.
"דובר על זה לאורך תקופה ארוכה, אבל כשהם עשו את הצעד התעצבתי מאוד, לא אכחיש. שניהם חברים טובים שלי. אבל כיבדתי את ההחלטה שלהם ואני מסתכל קדימה. צריך פרופורציות בתקופה הזאת. עם כל הצער מסביב, לא אשקע בעצב בגלל פרידה פוליטית".
איזנקוט וכהנא אמרו שעזבו בגלל הפריימריז, בני גנץ יו"ר המפלגה שלך אמר שמדובר בפערים אידיאולוגיים, מה הסיבה האמיתית?
"אני מכיר את הסיבה אבל מעדיף לא לדבר עליה. גם אם הדעות חלוקות, יש לי הערכה גדולה אליהם. אם הם עזבו, אז כנראה לא הכל ראינו עין בעין. מתן ואני מכירים שנים ועבדנו היטב ביחד גם כשהוא היה אצל נפתלי ואני אצל בני גנץ. אני נותן משקל פחות דרמטי לקונסטלציה הפוליטית. מתן ואני רואים הרבה דברים עין בעין, בטח בהקשר של ציונות דתית מחברת, מתונה וליברלית. אין לי ספק שעוד נעבוד ביחד".
פרישת כהנא, איזנקוט ופרקש הכהן מחלישה את כחול לבן.
"ברמה המיידית זה נותן מכה, אבל מניסיוני בפוליטיקה, שש שנים שהיו כמו 60 שנה עם חמש מערכות בחירות, מגיפה, מלחמה, מבצעים ואפילו אולימפיאדה - אני יודע שמוקדם להסיק מסקנות. בנקודת הזמן הזאת חטפנו מכה, אבל הדרך ארוכה ולא מקפיאים את תמונת המסך הנוכחית אלא ממשיכים לנער את האבק ולעבוד קשה".
אתה לא הבא בתור לפרוש בעקבותיהם ולהצטרף לבנט?
"אני מעריך את נפתלי בנט, אנחנו מיודדים, אבל אני במפלגת כחול לבן עם בני גנץ, וגם אני וגם בני מאמינים בדרכנו. הייתי שותף בהקמת המפלגה ועברתי איתה את כל התהפוכות. אני מניח שלקראת הבחירות הבאות יהיו כל מיני חיבורים ואיחודים, המפה עוד לא ברורה, יש הרבה שחקנים שעוד לא נכנסו, יש הרבה הפתעות בקנה ומוקדם לצייר איך זה ייראה. השאלה של הקונסטלציה הפוליטית תמיד הייתה משנית בעיניי. השאלה היא לאן אתה רוצה להוביל ומה החזון".
הקונסטלציה הפוליטית היא הכוח לממש את החזון שלך.
"נכון, ברור, אני שחקן פוליטי, אבל אני לא מתבוסס במה שאין לי השפעה עליו ובמה שהיה לי בעבר. אני מסתכל קדימה וכל הזמן שואל את עצמי מה אפשר לעשות יותר טוב ואיך אני צובר עוד כוח כדי לממש את התשובה לשאלה הזאת. זו נקודת מבט על החיים בכלל. גם כשהיינו מעל 30 מנדטים בסקרים לא הרמתי כוסית וחגגתי. אני יודע שאם עשינו טעויות נתקן, שצריך לעבוד קשה, שבדרך ייכנסו קוצים, אבל אם מאמינים - ממשיכים".
ב־7 באוקטובר נכנסתם לממשלה כדי להשפיע על החטופים והמלחמה, היום מתרבים הקולות הטוענים שכבר הושגו מטרותיה ועדיין היא נמשכת.
"אני חושב שלפעולות הטקטיות של צה"ל בעזה יש ערך, מה שחסר לממשלה זו אסטרטגיה. שנה ועשרה חודשים אנחנו שומעים את ההצהרות על הניצחון המוחלט, כפסע מהניצחון, רגע לפני ההכרעה הסופית. זה המון מילים ושאלה גדולה לאן הממשלה הזו מוליכה את ישראל. לפני הכניסה לרפיח נתניהו אמר לנו בקבינט, ייקח רק כמה שבועות לחסל את הגדודים ואחר כך נגיע לניצחון המוחלט. זה היה לפני שנה".
"ואני זוכר את ההצהרות של שר האוצר כשהתחלנו את פרויקט הסיוע על ידי החברות האמריקאיות. הוא אמר, תזכרו את רגע הניצחון, ככה זה נראה. אז אין לי בדל תלונה לחיילים ולמפקדים שעושים את עבודתם נאמנה תוך סיכון הנפש, ויש הרבה פעולות צבאיות חשובות והכרחיות בעזה, גם במחירים כבדים, אבל בסוף ממשלה לא צריכה להגיד מאיפה היא יוצאת ולאן היא מובילה אלא מה המהלך ומהי התכלית. לא בטוח שהיא יודעת, או גרוע יותר, אולי היא יודעת ולא רוצה לספר לציבור".
כוונתך לאפשרות של התיישבות או שליטה צבאית בעזה?
"אני לא יודע, אני כן יודע ששתי האופציות גרועות. יש לי מחלוקות עמוקות עם סמוטריץ', אבל לפחות הוא אומר מה הוא רוצה. הוא אומר, אני רוצה ליישב את עזה, ואני חולק עליו, אבל לפחות יודע מה התוכניות שלו. נתניהו לא אומר שום דבר מלבד האמירות הכלליות של להכריע את חמאס, להרוג את המחבלים. איך בדיוק אתה עושה את זה?".
כבר זמן רב נשמעת טענה ולפיה יש לנתניהו אינטרס להמשיך את המלחמה כי היא משרתת אינטרס פוליטי.
"צריך מאוד להיזהר מאמירות מהסוג הזה, שמשמעותן שהממשלה והרמטכ"ל שולחים חיילים לעזה כדי לשרוד פוליטית. אני לא יודע מה קורה בחדרי חדרים, אבל אני לא חושב שצריך לאפשר לשיח הפוליטי להגיע למקומות האלה. בעוד אנחנו מדברים, אחי, גיסי ואחייני בתוך עזה, והם מאמינים בשליחותם והורגים מחבלים ומפרקים תשתיות טרור. אלו לא דברים שאפשר לבטל".
האין סתירה בין מטרות המלחמה שהוגדרו - מיטוט חמאס והשבת החטופים?
"אני מאמין בשתיהן. יש בהן חיכוך מסוים, אבל אני חושב שאפשר לעבוד עליהן בטור. הנחתנו מכות חזקות על חמאס. אנחנו רואים את הצער והמחיר בצד שלנו, אבל אני חושב שיש בעזה חמאס שבור, מוכה. אומנם הוא לא נגמר, כנראה הוא גם לא ייגמר וצריך להמשיך להכות אותו, אבל בעת הזאת צריך לעמוד במטרת המלחמה של השבת החטופים ובתזמון הנכון והאפשרי לחזור להילחם בעזה כדי למוטט את חמאס".
"צריך להביא את החטופים עכשיו, אחרת יש סכנה שלא נביא בכלל, ולכן צריך להגיע להפסקת אש. יש לה מחירים כבדים, כדאי להביט בהם בעיניים פקוחות, זה נסיגת כוחות, שחרור מחבלים, זמן לחמאס להתעשת, אבל אלו מחירים שישראל חזקה יכולה וצריכה לעמוד בהם, כי המחיר הכי כבד זה להשאיר 49 אחים ואחות אחת מאחור. וזה מחיר שישראל לא יכולה לשלם, בטח לא אחרי שנה ועשרה חודשים".
לא כולם חושבים כמו טרופר, שמקפיד לקיים קשר קרוב עם משפחות החטופים. "וזה שובר את הלב", הוא אומר בצער. "בסוף אני חלק מהנהגה של מדינה שגם אחרי שנה ועשרה חודשים לא הצליחה להשיב 50 חטופים הביתה. זו צלקת עמוקה שתיחרט לשנים. אני מרגיש אשמה כחלק מהנהגה של מדינה שלא הצליחה להשיב את בניה שאפילו לא נחטפו בשדה הקרב אלא רקדו במסיבה או ישנו במיטותיהם בשלווה".
המתנגדים להפסקת אש כתנאי להשבת החטופים טוענים שעצירת המלחמה תאפשר למחבלים להתאושש, להתעצם ולפגוע בנו ביתר שאת.
"יש להחלטה הזו מחירים כבדים. אני לא מתעלם מהם ולא רוצה להשטיח את הדיון, אבל מ־7 באוקטובר, בוודאי בעזה, אנחנו רק בין אפשרויות גרועות. מבין האפשרויות הגרועות אני חושב שזו הפחות גרועה".
אתה בעד עסקה בכל מחיר?
"אני לא יודע מה זה בכל מחיר. אני בעד עסקה במחירים כבדים".
גם במחיר המדובר כעת?
"כן. בלי לבטל את המחיר, ישראל צריכה לשלם אותו".
סמוטריץ' ובן גביר, דתיים, בני המגזר שלך, מתנגדים לעסקאות.
"אני לא חושב שהנימוקים שלהם דתיים. הנימוקים שלהם אידיאולוגיים. וגם אם הם יצטטו פסוקים שטוענים למה אסור לשחרר, יש הרבה יותר פסוקים ואמירות חז"ל על מצוות פדיון שבויים. המצווה 'לא תעמוד על דם רעך' והערבות ההדדית מחייבות ועמוקות יותר מכל דיון אידיאולוגי".
ועדיין, הכיפה מייצגת הקשר דתי.
"יש בי כאב עמוק כשאני רואה אנשים שבשם התורה מבטאים דעות קנאיות וקיצוניות, כמו למשל לשרוף את חווארה או להטיל פצצת אטום על עזה. רב אחד אמר, איבדנו 1,800 אנשים במלחמה, אז נאבד עוד כמה עשרות חטופים. האמירות האלו הן ביטוי לקהות עמוקה שרחוקה מאוד מיהדות חומלת ואוהבת אדם. במקרים כאלה הכאב שלי כפול, גם כאדם וגם כדתי. אני מקבל את זה שיש מחלוקת, זה לגיטימי. אבל כשהיא עוברת לאטימות, לקהות, להתנשאות, לאלימות - שם קשה לי".
המתנגדים לעסקה טוענים ששחרור מחבלים תמורת עשרות חטופים יוביל לרצח רבים יותר בהמשך.
"זו טענה שאני חולק עליה עמוקות. מדינה שבניה ובנותיה הופקרו ב־7 באוקטובר - לא בגלל שעשו משהו אסור כמו ללכת לשטח זר שהמל"ל הזהיר מפניו - והמדינה לא הייתה שם כדי להגן עליהם, זה כשל ערכי ומוסרי עמוק שחייב תיקון. וככל שהזמן חולף והמדינה לא עושה הכל כדי להחזיר אותם, הכשל הולך ומעמיק. אני לא מודד את המחיר בצורה אופרטיבית. יש פה שיח חד־ערכי, ולמרות זאת אני אומר שאנחנו מדינה חזקה שיודעת להפיק לקחים מ־7 באוקטובר, ליזום ולא רק להגיב".
"אותה ממשלה שמדברת במילים גבוהות על מיטוט חמאס לפני השבת החטופים, ראתה אוהלים של חיזבאללה על הגדר ולא עשתה כלום. זו אותה הממשלה שאפשרה לבלוני הנפץ להגיע לשדרות ולא הגיבה בחומרה, וסייעה בהעברת כסף קטארי לאויב לאורך שנים, ולכן היא האחרונה שיכולה להטיף על הפעלת כוח ועל עוצמה לפני השבת החטופים".
"7 באוקטובר התרחש במשמרת שלה, ובמיוחד במשמרת של העומד בראשה שהיה פה ראש ממשלה כמעט 20 שנה, ולכן האחריות שלו ושל ממשלתו היא להחזיר את החטופים ולהמשיך להילחם. אני לא שוגה בחזיונות על שלום בפתח. אני מבין היטב איזה אויב אכזר נמצא מעבר לגדר, ואני לא נחוש פחות לחסל אותו. עוד נגיע לכולם, אבל עכשיו צריך להשיב את הבנים והבנות".
איפה אתם, האופוזיציה, בסיפור הזה? למה לא שומעים אתכם משתוללים על השבת החטופים?
"גם כשאני זועם אין לי ווליום גבוה. לא אפעל בדם ואש ותימרות עשן, כי זה יחריב את המדינה שלי, ולא אתנצל שאנחנו לא מדליקים מדורות ברחובות ולא הופכים שולחנות על הראש של מישהו. גובה הדציבלים לא קובע את רמת האפקטיביות. אנחנו נוהגים באחריות, וכבר ראיתי אנשים שמשיגים בשקט הרבה יותר מאשר ברעש".
מה השגתם בשקט במערכה הזאת?
"הייתי רוצה להשיג יותר, אבל לא בתחרות של מי יצעק יותר חזק".
אתם מרגישים שיש לכם הישגים כאופוזיציה במגרש הפוליטי?
"השתמשנו בכל כלי שאני וחבריי לאופוזיציה מכירים. אנחנו לא שומרים ג'וקרים מחוללי ניסים בכיס. אנחנו מעלים בכל שבוע הצעות אי־אמון, כל שבוע אנחנו מגיעים לכל הוועדות, נמצאים ברחובות, נמצאים בתקשורת, אין שדה שאנחנו מפקירים, ועדיין הממשלה ממשיכה לכהן".
היא לא רק ממשיכה לכהן, נדמה שהיא מתחזקת.
"הרבה מהדברים הרעים שהם ביקשו לקדם נתקעו. זה לא אפס או מאה. אין לנו את הפריבילגיה להתבכיין על הקיים אלא להמשיך ולעבוד קשה".
עוד לפני 7 באוקטובר היה נושא השוויון בנטל פצע מדמם בחברה הישראלית. באה המלחמה והפכה את הדיון לפצצה חברתית. "לפני 7 באוקטובר נושא השוויון בנטל היה שבר ערכי, ועכשיו הוא גם שבר מעשי", מחדד טרופר.
"זה לא רק שהחרדים לא משרתים בכלל, אלא שבגללם אנשים אחרים משרתים הרבה יותר. שורת הקברים מתארכת, אין כמעט קהילה דתית היום שלא נגע בה הצער ומישהו מבניה נהרג או נפצע. אין כמעט בית כנסת שאין בו היום כיסא ריק. גם במובן הזה הנהגת הציונות הדתית בכנסת נמצאת בפער עצום מהציבור הדתי־ציוני ששותף מרכזי בנשיאה בנטל ומשלם מחיר כבד ביותר. הציבור הזה מבין שחייבים פה חוק גיוס אמיתי, אבל מפלגת הציונות הדתית יושבת ביציע, לא מעורבת, כאילו הנושא הזה לא מפריע לה בכלל".
סמוטריץ' מחלק שוברים למלונות למשפחות אנשי המילואים.
"סמוטריץ' איים כמה וכמה פעמים שיפרוש מהממשלה, ואף אחת מהפעמים הללו לא הייתה על חוק הגיוס. שמענו מילים רפות על החיילים, על המילואימניקים, אבל הם לא צריכים מלון או קייטנה לילדים. הם צריכים מישהו שיחליף אותם תחת האלונקה, ובמובן הזה המנהיגות והממשלה כשלו כישלון חרוץ. זאת האמת, וכל המילים היפות לא יכסו על העוול הזה. הם גם לא נותנים לחיילים אופק לשינוי".
"כל הממשלה הזו, כולל הציונות הדתית, אומרת לחיילים שלה, גם בשנה הבאה תמשיכו לשאת בנטל ולהחזיק את האלונקה, כי אנחנו רוצים להמשיך להחזיק בשלטון. בעיניי הפער על חוק הגיוס הוא בכלל לא בין קואליציה ואופוזיציה אלא בין הממשלה לבין רוב מוחלט בציבור, כולל מצביעי הממשלה הנוכחית, שמבין שצריך חוק גיוס אמיתי".
הציבור החרדי לא נכלל ברוב הזה.
"האמירה החרדית שאנחנו נשלח רק חלק מהצעירים למלחמה ואת האחרים נפטור היא חרפה מוסרית. הם רואים את האחים שלהם מקיזים דם בחזית ונאנקים תחת העול. הם רואים אנשים שמאבדים פרנסה ומשפחותיהם מתפרקות ולא מתגייסים לעזור להם. הם עוברים על הציווי לא תעמוד על דם רעך. החרפה המוסרית היא גם על השותפים הפוליטיים בליכוד שמאפשרים את זה".
"כשהייתי בממשלה בשמונת החודשים הראשונים, הם אמרו לי, גם אם נגייס עכשיו את החרדים זה לא יעזור למלחמה הזאת כי עד שנכשיר אותם היא תסתיים. מאז עברו שנה ועשרה חודשים, וצעירים שהתגייסו לפני ארבעה חודשים כבר סיימו את ההכשרה ונלחמים בעזה. יש חיילים שנהרגו עוד לפני שסיימו מסלול. כל החרדים היו יכולים לסיים מסלול מזמן ולהיות שותפים בנטל בגבולות".
אומרים החרדים, נמות ולא נתגייס.
"עובדה היא שמי שמתגייס הוא זה שמסתכן במוות. שורות הקברים הארוכות בהר הרצל מספרות שלא מי שלומד ימות אלא מי שמתגייס ימות. אני לא רואה בעיני רוחי שוטרים צבאיים מושכים חרדים בכוח לבתי כלא, אבל סנקציות אישיות יביאו לשינוי. בדיוק כמו שאם הילד שלי לא יתגייס הוא ישלם מחיר. יש חוק גיוס. מי שמפר אותו לא יכול לקבל סבסוד למעונות, הנחה בארנונה, נקודות זיכוי במס, אישור להוציא רישיון או דרכון. אלו הן פריבילגיות שלא מגיעות למי שמשתמט. אני מאמין שאם הן יוטלו על כל מי שמסרב לקחת חלק בנטל, יותר ויותר חרדים יבחרו להתגייס לצבא".
הצבא בכלל מסוגל לקלוט את כולם?
"בוודאי. גם אם לא ביום אחד. אני רוצה שלצעיר חרדי תהיה האפשרות לצאת חרדי מהצבא. אני לא רוצה שהצבא ישנה את אמונתו ואורחות חייו של אף אחד. לכן באחריותנו לתת לחרדים כלים לעשות שירות משמעותי בלי לפגוע באמונתם. אני מרגיש שיש מולי צבא שאחרי הרבה זמן שלא ממש רצה חרדים, רוצה אותם מאוד, מבין שצריך לעשות את כל ההתאמות הנחוצות ומוכן לזה. ישב ראש אכ"א בוועדת החוץ והביטחון ואמר, אני צריך במיידי 12 אלף לוחמים ותומכי לחימה כדי לעמוד במשימות ההגנה על המדינה. כלומר, כל מי שלא מביא אותם פוגע בהגנה על המדינה".
אתה מרגיש את התסיסה בנושא הזה בציבור הדתי־ ציוני?
"כן, זה מבעבע מתחת לפני השטח. צריך להבין שהשירות המשמעותי בציבור שלנו נמצא בכל מקום ונראה לעין בצורה הכי פשוטה, בתפילות, במשפחות, בקהילה. בחגי תשרי בשנה שעברה בית הכנסת שלי היה כמעט ריק מגברים. גם הצעירים וגם האבות יצאו להילחם, כולל אנשים בגילים מבוגרים. זה מגיע למצבים אבסורדיים".
"יש לי אח מג"ד, אב לחמישה ילדים, שנלחם מאות ימים בשנה. אח נוסף, בן 56, סבא לנכדים, חזר למילואים בג'וליס. בקהילה שלי יש הרוג אחד, שני פצועים קשה ורבים שפצועים קל, וככה זה באינסוף קהילות בארץ. זו ההוויה של אנשי הציונות הדתית בתקופה הזאת. אז מצד אחד המסירות העצומה הזו למען מדינת ישראל מרגשת מאוד, ומצד שני זה מעורר כל כך הרבה זעם כלפי ממשלה שמאפשרת את המשך המציאות המפלה ואומרת בפה מלא, נמשיך לקרוא לכם כי אין לנו פתרון אחר".
"זה פצע מדמם לא רק בגלל שאנשים לא נמצאים בבתיהם ובעבודתם לאורך חודשים ארוכים כי אין מי שיחליף אותם, אלא גם בגלל שהחרדים משתמטים בשם התורה, ואנחנו כאנשים דתיים מאמינים שבשם התורה חייבים לשרת".
זה שד בתוך בקבוק, זה לא יתפוצץ בסוף?
"אין בדנ"א של האנשים האלה אופציה להתפוצץ. אני מסתכל על המשפחה שלי, אף אחד מהם לא יגיד, אני לא בא כי אחרים לא באים. אני בתפיסה שלי אומר, אני בא כשצה"ל קורא לי. אבל הביטוי הוא בדברים אחרים".
בסקרים?
"אצל סמוטריץ' כמובן. וגם גוש נתניהו נחלש מאוד ביחס לבחירות הקודמות. מה מתוך זה קשור להשתמטות, ל־7 באוקטובר או לפילוג שהוא זורע בעם - אני לא יודע. אני רק רואה שהגוש הנוכחי, 68 אצבעות, לא מתקרב למספרים האלה בשום סקר".
יולי אדלשטיין ניסה להכניס תיקונים בחוק הגיוס והודח.
"מאיזו סיבה הליכוד הודיע שבכוונתו לפטר את יולי אדלשטיין? כי הוא לא מוכן להמשיך את ההשתמטות. במדינה מתוקנת היו צריכים לפטר אותו כי הוא לא הביא מספיק חיילים. זה זיקוק של העיוות המוסרי. זו ממשלה שלא מתביישת להגיד בפה מלא, בשביל לשרוד פוליטית, אני מוכנה להמשיך להעמיס את הנטל על ציבור אחד ולפטור את הציבור האחר. אני חבר של יולי ומאוד מעריך אותו על עמידתו בנושא הזה. אני חושב שהוא התגלה כפטריוט ישראלי שנוהג כפי שמצופה ממנהיג ושם את טובת המדינה והחיילים לפני ההישרדות הפוליטית. הלוואי שהממשלה שלו הייתה נוהגת כך".
במקביל להדחת אדלשטיין, הוחלט על מינוי ח"כ חנוך מילביצקי ליו"ר ועדת הכספים במקום משה גפני, אך לפני שהמינוי נכנס לתוקף נחקר ח"כ מילביצקי בחשד לעבירות מין. "הדבר הראוי היה לא למנות אותו ליו"ר ועדת הכספים עד שהדברים יתבהרו לכאן או לכאן", אומר טרופר. "פורמלית זה אפשרי. גם הדחת אדלשטיין חוקית ואפשרית, אבל היא מסריחה״.
למה לא הוקמה עד כה ועדת חקירה ממלכתית?
"מה יש להגיד? זו בושה גדולה. לפעמים כבר אין מילים. העובדה שמאז האסון הכי גדול שקרה למדינת ישראל מאז הקמתה חלפו כמעט שנתיים בלי שהוקמה ועדת חקירה שתבדוק את כשליו, כשבמקביל אני כל הזמן שומע את חברי הממשלה קוראים להקמת ועדות חקירה בנושא היועצת המשפטית, ראש השב"כ, מימון המחאה, ורק מאירועי 7 באוקטובר הם מתחמקים".
"רק לזה לא נשאר, זה כתם גדול על כולם. אבל אני מאמין בדרך ארוכה. ועדת החקירה תקום גם אם ייקח לה זמן. גם באסון מירון, שהיה האסון האזרחי הגדול ביותר עד 7 באוקטובר, הממשלה התחמקה מהקמת ועדת חקירה, ואנחנו בכחול לבן הבטחנו להקים אותה וכך היה. בתקופת המחאה חלק מחברי הממשלה תקפו את הטייסים שסירבו להמשיך להתנדב ושלחו אותם לעזאזל, אותם טייסים שהביאו את הניצחון".
במערכה מול איראן. מה עמדתך בעניין הסרבנות?
"לא הייתי צריך את המבצע המזהיר באיראן כדי לדעת ששיח ששולח את הטייסים לעזאזל הוא שיח מבזה ומפלג. טייסי צה"ל נלחמים ומצילים חיים לאורך שנים. היה שלב שבו ניסו להדביק להם כוונת זדון, כשאמרו שאם לוחמי חיל רגלים יצטרכו חילוץ, לא בטוח שהטייסים יבואו. ואני כלוחם חי"ר ידעתי תמיד שהם יבואו להציל אותי ויודע שהם ימשיכו לבוא".
"השיח נוראי, הדיון הלגיטימי האם נכון להתייצב צריך להתקיים, ובמובן הזה הייתה לי מחלוקת עם חלק מהטייסים. לא כולם חתמו על המכתב, אבל לרגע לא חשבתי שלא מדובר בפטריוטים, שגם אם אני חלוק עליהם, אני מאמין בהם. נדמה לי שהיום גם הממשלה שלאורך תקופה ביזתה אותם ואפילו מישהו אמר שלא נורא אם יהיו שתי טייסות פחות, מבינה שאי אפשר היה להפציץ באיראן ולנצח בלעדיהם".
"האחריות העליונה של ממשלה היא לשמור על הלכידות הפנימית. ובמובן הזה הממשלה הנוכחית כשלה כישלון חרוץ. היא הביאה לפילוג בשורה ארוכה של מהלכים. זה לא שלא היו גורמים אחרים שתרמו את תרומתם לשסע, אבל בסוף אין סימטריה בין אזרח למנהיג, ואם נבחרת להוביל, מוטלת עליך אחריות עליונה לאחד את השורות".
חילי (יחיאל) טרופר, בן 45, נשוי ואב לארבעה, צמח והתפתח בחינוך הדתי־לאומי. עד כניסתו לפוליטיקה ב־2019 הספיק לכהן כמנהל בית הספר ברנקו וייס לנערים נושרים, כמנהל אגף החינוך בירוחם וכעוזרו הבכיר של שר החינוך לשעבר שי פירון. בין לבין הדריך חבורת רחוב, היה ממייסדי עמותות "במעגלי צדק", "שכן טוב" וקרן "פסיפס" וכיהן כסמנכ"ל עמותת "אחריי". לפני ארבע שנים תרם כליה לאיש שלא הכיר.
בממשלה הספיק לכהן כשר התרבות והספורט, כשר המדע והטכנולוגיה וכשר בלי תיק. לפני חודשים אחדים, בעיצומה של המלחמה, הוציא לאור את הספר "טיפות במדבר, תקווה בארץ פצועה", שמנסה להגדיר את המרכז הישראלי ומציע דרכים להתמודד עם המחלוקות הקיימות בחברה.
"הדבר שאנחנו הכי צריכים בתקופה הזו הוא תקווה", הוא מבאר. "הטיפה מדגישה את החשיבות של המעשים הקטנים במיוחד בתקופות פצועות. כולנו מצולקים, אבל גם בתוך הפצעים אני מוצא אינסוף תקווה. הדבר העיקרי שמנהיגות צריכה בעת הזאת הוא לתת תקווה. לא אופטימיות עליזה ומנותקת, אלא פעולה, משהו אקטיבי".
"לכל אורך השנתיים הכואבות הללו, בכל מקום שאני מסתובב, אצל כל האנשים שאני פוגש, משפחות שכולות, פצועים שאיבדו איברים, חטופים שחזרו הביתה, אני מוצא תקווה. הספר מנסה להדהד את הקולות שלהם".
עסקת בחינוך, עשית טוב בעמותות, אין בך הרהור לפעמים לחזור לשם במקום להמשיך לדשדש בביצה הפוליטית בימיה הפחות יפים?
"הרב זקס אמר שהיהדות היא דת של אי־נחת מקודשת. כלומר ליהודי טוב אין אף פעם נחת, בגלל שהוא יודע שיש אנשים ששרויים בכאב ובצער. אני לא מחפש נחת. אם אני יודע שיש חטוף במנהרה בעזה או חייל שנמצא בג'באליה, אני לא מסוגל לישון בשקט".
"אף פעם לא חיפשתי נחת בחיי, גם לא בחינוך, והמעבר לפוליטיקה נבע מאותה מוטיבציה. יאנוש קורצ'ק אמר שמי שרוצה לתקן את העולם צריך לתקן את החינוך. הלכתי לשם כדי לתרום את חלקי. גם כשפניתי לפוליטיקה הלכתי מאותה הסיבה".