נער הייתי וגם בגרתי. אולי איני קשיש מספיק (ובוודאי שאיני מוכשר מספיק) בכדי לזכות בפרס על מפעל חיים, כזה שניתן לאורי ברבש אמש בטקס פרסי אופיר, אבל אני מספיק מבוגר כדי לזכור כמעט מילה במילה את "נאום המניאקים" שנשא ארנון צדוק בסרט "מאחורי הסורגים", לאחר שהתארגנה שביתת אסירים יהודית-ערבית כנגד הנהלת הכלא המושחתת.
הסרט ההוא, כבר בן 41 שנים, היה משל על הסכסוך הישראלי פלסטיני. שני עמים שעליהם לשתף פעולה נגד "ההנהלה". ראש הממשלה (ראשון ברוטציה, לאחר בחירות 1984) היה כבר שמעון פרס, אבל הסרט הופק ברובו בשנת 1983, עת הוחלף מנחם בגין על ידי יצחק שמיר, ישראל הייתה עוד עמוק בלבנון וזכר הטבח בסברה ושתילה היה עדיין טרי בזיכרון של שני העמים.
אני זוכר איך הזדהיתי, כנער, עם המסר. הייתי בין אלה שמחאו כפיים בסוף הדיאלוג בין מוחמד בכרי לארנון צדוק, שתחילתו בשאלה של צדוק (הציטוט מהזיכרון, העיקרו ברור): "לשים פצצה בתחנת אוטובוס, זאת מלחמה?" שנענתה בשאלה על ידי בכרי: "ולרדת עם פנטום על מחנה פליטים, זאת מלחמה?".
ההקבלה בין המעשים הייתה ברורה: נעשו עוולות מצד שני הצדדים, אבל זה הזמן לסלוח, לשכוח ולהתאחד כדי להביא עתיד טוב יותר. מאז הגיע זמן שלום, לפחות ככה חשבנו אחרי שנחתם הסכם אוסלו. ישראל פסעה לעבר פתרון שתי המדינות, שהחל בימי רבין, כובד על ידי בנימין נתניהו (בכהותנו הראשונה) וקודם עוד בקדנציה של אהוד ברק. בקמפ דיויד, תחת עינו הפקוחה של ביל קלינטון, הלך ברק לעבר ערפאת כפי שאף ראש ממשלה ישראלי לא הלך מעולם.
בתגובה קיבלנו אינתיפאדה (כר ליצירה המכפישה "ג'נין ג'נין" של אותו בכרי), שהחזירה את המראות המדממים של ימי תחילת תהליך אוסלו, רק שהפעם גם הנשק של שוטרי הרשות הפלסטינית הצטרף למטעני החבלה שהתפוצצו פה כמעט בכל יום.
מלחמה שהסתבכה
אם הייתה איזושהי סימטריה בין מה שעוללו שני הצדדים (לא הייתה, אבל נניח שכן) הרי שהיא תמה סופית ב- 7 באוקטובר. שום עוולות של כיבוש אינן יכולות להצדיק מתקפת רצח ברברית כמו זו שהתרגשה עלינו ושום נסיבות מקילות לא יכולות להצדיק את חגיגות הניצחון בכיכרות עזה.
שנתיים חלפו, הזעזוע מטבח 7 באוקטובר מעט הועם - ולא רק בעיני העולם: גם בישראל יש מי שהפסיקו לראות במעשי צה"ל בבחינת מלחמה צודקת - והחלו להתרכז במחיר שזו גובה מבלתי מעורבים. באופן אישי אודה שגם אצלי התערערה האמונה בצדקת הדרך שאפיינה את השבועות והחודשים הראשונים למלחמה.
אודה שזה לא רק מטעמים הומניים, אלא גם - אם לא בעיקר - מתוך תחושה שמה שמתקיים עתה בעזה הוא ההרס לשם הרס, לא מקדם לא את הכרעת חמאס, לא את השבת החטופים ולא תהליכים החלמה שדרושים לנו כל כך בבית פנימה. הנקודה האחרונה היא דרך לא רעה לבחון את התייחסות התקשורת הישראלית ל"נאום המניאקים" שנשא אמש הזוכה בפרס אופיר על מפעל חיים, אורי ברבש.
זיכרונות מ-1981
חגית קלימן (לשעבר כתבת וואינט בלונדון והיום פעילה בעיקר ברשתות החברתיות) צייצה: "את 'נאום המניאקים' של הבמאי המוערך אורי ברבש, שזכה הערב ב'פרס מפעל חיים' עוד ילמדו בבתי הספר יום אחד".
אורי משגב, עיתונאי "הארץ", ציטט את קלימן והוסיף כותרת משלו: "מי כאן המניאק האמיתי, אדוני השר?" (אל שר התרבות והספורט, מיקי זוהר שכלפיו כוון הנאום של ברבש). הנאום עוסק, למי שאינו מכיר או זוכר את המקור, בשני סוגים של מניאקים: "זה שיודע שהוא מניאק" וזה "שאלה מלמעלה עשו אותו מניאק".
שנון? מאוד, אפילו קצת מצחיק, אבל כשנגמר הצחוק, מתברר שהבדיחה היא בעצם על כל מי ששואף ליום שבו מדינת ישראל לא תתנהל עוד תחת ממשלת נתניהו, כלומר - שואף למהפך פוליטי, כמו שני העיתונאים דלעיל.
למה? כי אני בטוח שגם ב-1981, אחרי הנאום של דודו טופז בעצרת הבחירות של המערך, היה מי שהלך הביתה מבודח, עולז על איך שדודו טופז הכניס לצ'חצ'חים של הליכוד. התוצאה ידועה: מנחם בגין שפיגר בפער גדול בסקרים זכה לניצחון גדול. בניתוח שלאחר מעשה התברר שלנאום הצ'חצ'חים הייתה השפעה גדולה על התלכדות המחנה שנראה היה כבר מובס, עד לניצחון של בגין.
שוב מתגרבזים?
נדלג מ-1981 היישר לשנת 2015, עת נשא האמן יאיר גרבוז את הנאום שזכה לכינוי "מנשקי הקמעות". יכול להיות שגרבוז לא התכוון להתנשא (או מה שזכה מאז לפועל על שמו: "להתגרבז") על קהל מסורתי שמחזיק באמונות דתיות-עממיות, אבל עם לא מעט רוח גבית של המחנה המכונה "הלאומי", הפכו דבריו לגל שעליו רכב בהצלחה בנימין נתניהו כל הדרך אל הקלפי.
שוב התברר לשמאל הישראלי שהבדיחה שהצחיקה אותו וגרמה לו לחוש טוב עם עצמו (או סתם "לחוש את עצמו"...) היא בעצם עליו: מעולה בדאחקות שנונות, חלש מאוד בהישגים פוליטיים.
עכשיו בא ברבש. איש חד וחריף עם נאום שנון שקלימן בטוחה שעוד ילמדו בבתי הספר (אחר כך הוסיפה הסתייגות, לפיה זה רק בתנאי שעוד תהיה פה דמוקרטיה ולא נהיה כולנו בבית הסוהר). אז יכול להיות שילמדו אותו בבית הספר, אבל ככל הנראה בשיעור של "איך שוב הפסדנו בבחירות".
אני לא רוצה להתעכב על צדקת המסר של ברבש, אלא על תבונתו הפוליטית, בוודאי כשהוא מאומץ בחום כה רב על ידי שתי דמויות בולטות במחנה הרל"ביסטי בתקשורת הישראלית (הוותיקה והדיגיטלית).
האם לצאת בביטוי כמו "מניאק" (אם אני זוכר את המונולוג ההוא, אזי בהמשך יש גם "שיושב פה ואוכל כמו חזיר") נגד השר הממונה הוא דבר חכם עבור מי שרוצה להחליף שלטון בישראל?
מכלוף יצחק אחרון
מכלוף מיקי זוהר הוא הליכודניק החדש. נולד בקריית גת ופילס את דרכו כאיש נדל"ן, עסקן ובהמשך גם פוליטיקאי. קל לגנות את האיפה שלו ל"כוח, כסף וכבוד" (אני בטוח שהוא מצטער על אותו ריאיון אומלל), אבל היא מובנת כשהיא באה לא ממי שהוא בוגר סיירת שקד שלמד קולנוע בלונדון, כמו ברבש. אלא מפי מי שנאלץ להילחם בשיניים על כל מילימטר מאלה.
אם בעבר השמיע זוהר כמה התבטאויות קיצוניות, הרי שעתה הוא מקפיד יותר על חזות ממלכתית. כן, הוא מנאמני נתניהו וכן - גם אני הייתי מצפה ממנו לא רק לשפה ממלכתית אלא גם לחשיבה ממלכתית, כזאת שמגלה יותר ביקורת ופחות נאמנות עיוורת.
דבר אחד הוא לרצות שיחזור אל ספסלי האופוזיציה ודבר אחר לגמרי הוא לקרוא לו "מניאק" (במיוחד אם נזכרים באותה דמות איומה שכלפיה הושמע המונולוג המקורי). אתם יודעים מה? עזבו צודק או לא ועברו לנכון או לא נכון: נאום התוכחה השנון הזה ימריץ תומכי ליכוד שדעתם אינה נוחה מנתניהו וממדיניותו בכהונתו הנוכחית אל הקלפיות ביום הבוחר.
אז אולי יבוא היום בו ילמדו את הנאום של ברבש בבתי הספר, אבל הכותרת תהיה בוודאי: "איך שוב הפסדנו למרות שהקבוצה השנייה עשתה הכל כדי לתת לנו להבקיע". כי יש מניאק שיודע שהוא מניאק ויש לוזר שלא יודע שהוא לוזר, שצוחק מהבדיחות של עצמו כל הדרך אל כהונתו השביעית של בנימין נתניהו.