בישראל של 2025 המילים "חוק הגיוס" אינן עוד סוגיה משפטית, גם לא פוליטית, אלא הרבה מעבר לזה – הן מראה. כל מבט לתוכן חושף את מה שהמדינה מנסה כבר עשורים להסתיר: הקרע העמוק בין ישראל שמגינה על עצמה לישראל שמגינה על עצמה מפני עצמה.
אתמול (חמישי), כשהמונים חסמו את שערי ירושלים בתפילה נגד גיוס, הקונפליקט הזה הפך מתאוריה למראה בלתי ניתנת להכחשה. זה כבר מזמן לא ויכוח על סעיפי חוק – זו מלחמה על תודעה, על אחריות, על עצם מושג המדינה המשותפת.
ולא במקרה במרכז הסערה הזו שוב ניצב אותו אדם – בנימין נתניהו. האיש שמאז ומתמיד התנהל על הציר הדק שבין טקטיקה לאידיאולוגיה, בין ניהול קואליציה לשימור שלטון. הוא יודע שחוק הגיוס הוא חומר נפץ ציבורי. שום נוסח לא יעבור בלי להשאיר אחריו אדמה חרוכה. הציבור החילוני רואה בו שטר פטור מהשתתפות בנטל; החרדים רואים בו מבחן אמונה. ובתווך, ראש ממשלה שמנסה להישאר על הגדר ולשכנע את כולם שהוא בעצם בצד שלהם. אבל הפעם אין גדר.
מבחינה פוליטית נטו, הכול תלוי בחישוב קואליציוני-מספרי קר. כדי להעביר את החוק, נדרש רוב של 61. נשמע פשוט – אבל המספר הזה מתעתע.
בקרב הליכודניקים עצמם, השורות סדוקות. פעם, כשעוד פעלו בגזרה יואב גלנט ויולי אדלשטיין, התגבשה "רביעיית הגיוס": בועז ביסמוט, דן אילוז, עמיחי שיקלי ומשה סעדה – ארבעה שהעזו לומר בקול רם שחוק הגיוס לא יכול להיות עוד עסקת פטור סיטונאית. הם דרשו חוק אמיתי, כזה שיביא בשורה אמיתית – עם יעדי גיוס, תמריצים וסנקציות רציניות.
מאז, הקבוצה הזו עברה שינויים. עם הדחתו של אדלשטיין ומינויו של ביסמוט ליו"ר ועדת חוץ וביטחון ול"פרויקטור הראשי" של החוק, נוצר קרע פנימי. ביסמוט הפך לחלק מהמכונה הקואליציונית, אבל אילוז ממשיך להתנגד בקול ולדרוש "חוק אמיתי". שיקלי וסעדה, שהתחילו לבעור – לעת עתה קצת נרגעו. היום הם מדברים על "להמתין לנוסח", "לבחון את הסעיפים", "לראות מה אפשר לשפר בוועדה". בשפת הפוליטיקה: לא נאמרה המילה האחרונה. נגיע לגשר – ונחליט אם עוברים או שורפים אותו.
בצד החרדי, התמונה עוד יותר סבוכה. ש"ס תומכת, מה שלא מפתיע בהתחשב בעובדה כי נציגיה לקחו חלק מאוד פעיל בגיבוש הנוסח העדכני של החוק. לעומת זאת, יהדות התורה חצויה בין הפלגים.
יצחק גולדקנופף, יו"ר אגודת ישראל, מתנגד לחוק באופן מוחלט. מניעיו אינם אידיאולוגיים גרידא – אלא פוליטיים. ולפי מה שנאמר בשיחות סגורות, מי שמניע את הקו הנוקשה הוא מקורבו של האדמו"ר מגור ויועצו הבכיר של גולדקנופף, מוטי בבצ'יק, שנשמע בלא מעט שיחות אומר כי יש להפיל את נתניהו – ומהר – מתוך הערכה שזה יחזק את מעמדו של האדמו"ר מגור בתוך אגודת ישראל. מנגד, בדגל התורה הליטאית – עמימות. חלקם מדברים על הימנעות, אחרים על תמיכה זהירה "למען שלום התורה".
כך שבמתמטיקה הקואליציונית, כל הצבעה חרדית קובעת את גורל החוק. אם דגל התורה תצביע בעד, וחלק מחברי אגודת ישראל יימנעו – החוק יעבור. אם דגל תימנע ואגודה תתנגד – אין רוב. ואם כולם יתנגדו, גם הלהטוטנות הפוליטית של נתניהו לא תציל אותו.
על פוליטיקה ואמונה
אבל האמת היא שהמספרים הם החלק הפחות חשוב. הסיפור האמיתי הוא איך הציבור רואה את זה. וכאן, שר הביטחון לשעבר יואב גלנט ניסח זאת פעם אחת ולתמיד: "לא משנה מה כתוב בחוק – משנה מי בעדו". אם החרדים תומכים, הוא ייחשב רע; אם האופוזיציה בעדו, הוא יהפוך לפתע לחוק טוב. במציאות הישראלית המקוטבת, תוכן החוק הוא כמעט חסר משמעות. התודעה חזקה מהמציאות.
כך נוצר מצב אבסורדי: גם חוק שיכלול יעדי גיוס מחייבים, תמריצים ושירות אזרחי רחב, ייחשב "חוק ההשתמטות", רק כי החרדים לא התנגדו לו מספיק בקול רם.
נתניהו יודע זאת היטב. לכן הוא שואף להעביר את החוק מהר – לא כי הוא מאמין בו, אלא כי הוא רוצה לשכוח ממנו. אם יצליח להעביר אותו החודש – המהומה תיעלם עד הבחירות. הציבור ישכח. הנושא ייעלם מסדר היום. זו הפוליטיקה של הבריחה: לא לפתור בעיות, אלא להקדים את הזיכרון הציבורי.
ואז, כמו במתכוון, הגיעה העצרת החרדית. בכניסה לירושלים, מול עיני המדינה, התקיימה אחת ההפגנות הגדולות בתולדות הציבור החרדי. הרבנים קיוו לשוות לה ממד רוחני, מתון. בלי נאומים, בלי קריאות, רק תפילה. "זעקת התורה", קראו לזה. אבל ישראל של 2025 לא קונה שקט תודעתי.
יממה לאחר שהובא למנוחות רס"ר אפי פלדבאום ז"ל שנפל בעזה, נחסמו הכניסות לעיר. בזמן שמשפחות ישבו שבעה, עשרות אלפים התפללו נגד גיוס. התמונה הייתה חזקה יותר מכל נאום: שני עולמות שחיים זה לצד זה – אבל לא יחד.
הרבנים ניסו להימנע מהתלקחות, אבל המציאות חזקה מהם. הפלג הירושלמי, כרגיל, הבטיח את "אם כל ההפגנות", וקיים. חסימות כבישים, מהומות, דגלים – הכול תחת הכותרת "תפילה". ובזמן שהחרדים ניסו להסביר שהעצרת איננה "נגד הגיוס", אלא "נגד המעצרים האכזריים של אברכים", הציבור ראה משהו אחר לגמרי: אומה שמחלקת את עצמה לשניים – המשרתים והמתפללים.
ואז בא המשפט שהוציא אפילו את החרדים המתונים משלוותם. הרב שלום בער סורוצקין, ממארגני העצרת, השווה את בחורי הישיבה העריקים ל"חטופים במנהרות חמאס". המשפט הזה עשה את שלו. הרשת געשה, התקשורת סערה, והדימוי החרדי הידרדר עוד צעד למטה. כל ניסיון להסביר, להצטדק, להבדיל בין תפילה לפוליטיקה – נגמר באותה תחושת ניכור: קהילה שלמה שחיה במדינה, אבל לא רואה את עצמה חלק ממנה.
בלשכת נתניהו מבינים את גודל הנזק. ראש הממשלה מתמודד עם שני מצבים בלתי אפשריים: אם יעכב את החוק, יאבד את החרדים; אם יעביר אותו, יאבד את הציבור החילוני. לכן הוא בוחר באסטרטגיה הישנה שלו – "גם וגם".
הוא מנסה להעביר את החוק בצירוף הבטחות עמומות ("בהמשך נתקן את הסעיפים", "הכול ייבחן שוב"), ולדחוף את האחריות קדימה. הכול כדי לשמור על גוש הימין מאוחד. כי זה היעד האמיתי שלו: לא החוק, אלא הגוש. נתניהו מבין שאם חוק הגיוס יעבור, הוא יקנה לעצמו לא רק שקט קואליציוני – אלא גם נאמנות חרדית מלאה עד הבחירות. הוא יוכל לומר לציבור החרדי: "עמדתי בהבטחתי, מעמד תלמידי הישיבות הובטח". והם, בתמורה, ישמרו עליו בכל מחיר.
השאלה האמיתית היא לא פוליטית, אלא מעשית: האם חוק הגיוס, אם יעבור, ישנה משהו באמת? כנראה שלא. גם כיום, החוק הקיים איננו נאכף. החרדים כמעט לא מתגייסים, ובמקום עלייה – יש ירידה. הסיבה פשוטה: אי אפשר לגייס בכפייה ציבור שמרגיש שמבקשים ממנו לוותר על מהותו. כל עוד המאבק מוגדר כמלחמת תרבות, אין גיוס.
הפתרון האמיתי – חוק עם מנופים כלכליים ברורים. לא מתוך נקמה, אלא מתוך היגיון חברתי. חוק שמתגמל מי שמשרת, מחייב את המוסדות החרדיים להתאים את עצמם לכלכלה, ויוצר מציאות שבה מי שלא עובד – פשוט לא שורד. כך זה היה עם ההשכלה הגבוהה: כל עוד הנושא היה עקרוני, "לימוד תורה מול לימודי חול", לא קרה כלום. ברגע שזה הפך למנוף כלכלי, החרדים הצטרפו בהמוניהם. גם כאן, זה יקרה – רק אם המדינה תעבור מהשיח הערכי לשיח המעשי.
מה שהתרחש השבוע, בעצם, הוא לא עוד ויכוח על גיוס, אלא רגע נדיר שבו החברה הישראלית נאלצה להביט בעצמה. יממה לפני שהמונים התפללו נגד גיוס בירושלים, מאות אלפים אחרים צפו בהלוויה צבאית בהר הרצל. שני טקסים, שתי מציאויות. אחת מתפללת להישאר פטורה, השנייה מתפללת שלפחות הפעם יפסיקו לבכות.
גם נתניהו יודע שזה לא יכול להימשך לנצח. הוא רואה את הזעם שמבעבע בציונות הדתית, את האכזבה של חיילי המילואים, את ההתפוררות של אמון הציבור. הוא יודע שבין החרדים לליכוד הולכת ונפערת תהום – לא של אינטרסים, אלא של זהות. ובכל זאת, הוא ממשיך לשחק את המשחק הקבוע שלו: עוד דחייה, עוד פשרה, עוד הבטחה. אולי זה יעבוד שוב. אולי עוד נשרוד קדנציה אחת.
אבל השאלה האמיתית, שנשארה תלויה באוויר גם אחרי העצרת, היא אחרת לגמרי: כמה זמן עוד אפשר להחזיק מדינה אחת עם שני חוזים חברתיים – אחד שמקריב, ואחד שמבקש רק שימשיך להיות מי שמקריב בשבילו.