לפני שבוע התפרסם בעיתון זה ממש סקר שעל פיו - לראשונה מאז אסון 7 באוקטובר - הליכוד חזרה למכסת המנדטים הנוכחית שלה. 28. נתון שגרם כמעט לכל מי שמסביבי למרוט שערות מראשו (בהנחה שעוד נותרו לו), ולמלמל כמו ירדנה היפה ש"זה לא ייתכן". איך יכול להיות שאחרי המחדל הכי גדול בתולדות ישראל, כשהממשלה והעומד בראשה לא רק שלא לקחו אחריות, הם אפילו מסרבים בתוקף להקמת ועדת חקירה ממלכתית, הסקרים מעידים על כך שהם משמרים את כוחם? תוסיפו לזה את הקיצוניות של שותפיהם לקואליציה. את ההתבטאויות המביכות והלעומתיות של שלל שרי הליכוד. את שערוריית אי־גיוס החרדים. ועוד ועוד. אם הם לא התרסקו עד עכשיו, הם כבר לא יתרסקו לעולם. לא ככה?
ממש לא ככה. אני רוצה להציע כיוון חשיבה שהמסקנה שלו כמעט הפוכה. הזוועות של 7 באוקטובר אכן היו אמורות ליצור תחושה משמעותית ומוצדקת של חוסר אמון בשלטון. אבל הן יצרו במקביל וקטור חזק הרבה יותר: סחף של מרבית הישראלים ימינה. מאז היום הנורא הזה, שבו הובהרה לנו באופן המוחשי ביותר מידת אכזריותו ושנאתו של האויב, מתה גם התפיסה של היכולת להגיע איתו להסדר מדיני. לפחות בדור הזה.
מדובר באירוע סופר־מטלטל ומרחיק לכת מבחינה תודעתית. בניגוד לשאלת אחריותם של נתניהו וממשלתו לאירוע, שמראש מתחלקת בינם ובין מערכת הביטחון, שפישלה בענק, וכמו כל דבר פה נשפטת פה על בסיס שבטי, מידת האכזריות של חמאס - ושל רבים מתושבי עזה ה"בלתי מעורבים" - לא שנויה כלל במחלוקת. המראות הקשים של הטבח בעוטף, של היחס המחפיר לחטופים וגו' נחקקו בליבו של כל ישראלי וגרמו למרביתנו לנטוש את רעיון שתי המדינות. לפחות לעת עתה. משמע, לאמץ את הדוקטרינה המרכזית של הימין בישראל.
והטענה שלי היא שנתניהו והליכוד, עם כל מופעי הביזאר של מאי גולן, דודי אמסלם וכו', סיכת חבל התלייה של בן גביר, ההתרפסות בפני החרדים ובעיקר - חוסר לקיחת האחריות על האסון, הם הסיבה היחידה לכך שמתקיים עדיין תיקו בין הגושים. כי הרבה מאוד אנשים שאידיאולוגית מצויים ימינה מנתניהו (בהנחה כמובן שיש לו אידיאולוגיה) לא יצביעו לגוש המוגדר כימין, בגלל הרתיעה האישית והערכית שהוא מעורר בהם.
במילים אחרות, אלמלא מחדליה וקוטן אנשיה של הקואליציה הנוכחית, הימין הישראלי היה אמור לזכות בבחירות הקרובות בניצחון הכי גדול בתולדותיו. להבקיע מול שער ריק ממש, כשהריק משקף את אידיאולוגיית השמאל שעדיין לא התאוששה מהנוקאאוט המוחלט של 7 באוקטובר, ובאופן כללי, את אוזלת ידה של האופוזיציה, ואת המשבר המנהיגותי חסר התקדים בשורותיה.
שהרי, אם חושבים על זה, מרבית הציבור הישראלי מזדהה היום עם ערכי הימין לא רק בהקשר של שלילת מדינה פלסטינית. ההתיישבות ביהודה ושומרון זוכה, על רקע מה שקרה בעוטף עזה, להרבה יותר לגיטימציה ציבורית. לפחות גושי ההתיישבות הגדולים שלה. גם הרצון לערוך רפורמות מקיפות במערכת המשפט, וההבנה שמדובר בשינוי הכרחי, משותף לחלק ניכר מהישראלים. במידה שהוא ייעשה באופן הדרגתי וענייני, ולא כ"מהפכה". גם כאן, הלעומתיות של הקואליציה השיגה את ההפך. ואותו עיקרון תופס גם לגבי השינויים בעולם התקשורת והתרבות הישראליים. שינויים שמתרחשים גם באופן טבעי, בלי צורך בחוקים דרקוניים, כי כאמור - הישראלים זזו ימינה. חזק.
על הרקע של כל אלה, גוש הימין הנוכחי היה אמור לזכות בסקרים לרוב עצום בציבור. בפועל, הוא תקוע על חמישים ומשהו מנדטים כבר עידנים. הליכוד, באופן ספציפי, מצליחה לשמר את כוחה הודות למותג בנימין נתניהו, שמנקז אליו את כל הנאמנות השבטית והרגשית. אבל גם הוא היה אמור להתפוצץ בסקרים, אחרי ההצלחות מול חיזבאללה ואיראן והשבת החטופים. זה לא קורה, בדיוק בגלל הסיבות שמניתי. אי־לקיחת האחריות, החומר האנושי הבעייתי, הפרטנרים הקיצוניים, הלעומתיות. בעצם, השאלה לא צריכה להיות - איך ייתכן שהם מקבלים 28 מנדטים? אלא - למה הם מקבלים כל כך מעט?
על הסכין
01
כשמנתחים את הירידה באמון הציבור בתקשורת הישראלית, ההסברים הם בדרך כלל פוליטיים. אבל מה שקרה עם ה"סופה" לפני שבוע מספק את הסיבה האמיתית. ניסיון ליצור דרמה מוגזמת במטרה להשיג רייטינג/קליקבייטס, גם על חשבון מצבם הנפשי הרופף ממילא של הישראלים, ותוך התעלמות מהעניין המיושן הזה, המכונה עובדות.
02
"עיר הצללים" (נטפליקס) הוא מותחן ספרדי חדש על רוצח סדרתי המשתולל בברצלונה, ומחסל את קורבנותיו באתרים שנוצרו בידי גאודי. הכל פה נוסחתי להפליא, כולל דמות הבלש המיוסר שכל חייו מתפרקים. אבל גם נוסחה צריך לדעת ליישם, וההפקה הזו מיישמת אותה מצוין. במשחק, בצילומים, בבימוי. ברצלונה עצמה היא ממש דמות מרכזית בסדרה, וזה בונוס.
03
הנוסחתיות שולטת גם בעונתה השלישית של “חבר לחג" (נטפליקס), סדרת הפיל גוד הנורווגית שבבסיסה רווקה בת 35 המנסה בכל עונה מחדש למצוא את הגבר שלה לקראת הכריסמס. וגם כאן, על חוסר המקוריות מפצה הפקה מוצלחת, ובעיקר - הקסם האישי של השחקנית הראשית אידה אליסה ברוק. ושוב, הלוקיישן הוא בונוס. במקרה הזה, הכפר הנורווגי המושלג.