מרוצי הפריימריז הסוערים במפלגה הדמוקרטית במדינות כמו מישיגן, מיין וניו יורק הציפו מחדש את שאלת המעמד והזהות בפוליטיקה האמריקאית. מועמדים המזוהים עם הפלג הסוציאליסטי-דמוקרטי, דוגמת תנועת ה-DSA, הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה, נוטים לטעון לעתים קרובות כי הם המייצגים האותנטיים של מעמד הפועלים.
אך בפועל, ניתוח נתונים מעמיק חושף תמונה מפתיעה הרבה יותר: כוחם האמיתי של מועמדים אלו לא טמון בקרב "הצווארון הכחול", אלא דווקא בקרב מצביעים בעלי השכלה אקדמית נרחבת.
הסטטיסטיקאי והאנליסט הפוליטי המוביל נייט סילבר, שניתח נתונים של למעלה מ-400 אלף מצביעים מסקרי ה-Cooperative Election Study שנערכו בין השנים 2016 ל-2024, מצביע על מגמה מרתקת שמעצבת מחדש את השמאל האמריקאי. נקודת החוזק המובהקת, או "נקודת הזהב" של ה-DSA, נמצאת בפינה מאוד ספציפית של ציבור הבוחרים: אמריקאים משכילים מאוד, שמרוויחים מעט.
תסכול כלכלי וייצור יתר של אליטות
כדי להסביר את התופעה, נעזר סילבר בתיאוריית "ייצור היתר של האליטות" של הסוציולוג פיטר טורצ'ין. התיאוריה גורסת כי ארצות הברית מייצרת יותר מדי בוגרי אוניברסיטאות ביחס למספר המשרות היוקרתיות והמתגמלות הזמינות בשוק העבודה. צעירים רבים מוצאים את עצמם עם תארים מתקדמים, אך כורעים תחת נטל חובות סטודנטים כבדים מבלי יכולת להתקדם.
גם אם מצבם החומרי של צעירים אלו "סביר" באופן אובייקטיבי, תחושת המרמור גוברת. הם פסימיים לגבי עתידם הכלכלי וחשים כעס כלפי הממסד והמדינה. הסטטוס המעמדי שלהם נותר מעורפל: מצד אחד הם נהנים מפריבילגיה השכלתית, אך מצד שני הם מרגישים חלק מאותם "אלה שאין להם".
הצלחת ה-DSA נשענת על אותה קבוצה שחווה ניידות חברתית כלפי מטה. על פי סקר פנימי של הארגון, ל-80 אחוזים מחבריו יש תואר ראשון לפחות, אך 45 אחוזים מתוכם מדווחים על הכנסה של פחות מ-60 אלף דולר בשנה - נתון חריג בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, שבה רק 19 אחוזים מהאקדמאים משתכרים סכומים כה נמוכים. המקצועות הנפוצים בארגון אינם עבודות כפיים, אלא כוללים בעיקר מורים, עובדי מגזר ציבורי, עובדים סוציאליים ואנשי עמותות.
הקיטוב הדמוגרפי החדש
ניתוח הנתונים שמציג סילבר מספק תמונת מראה מפתיעה של הפוליטיקה האמריקאית העכשווית. מסתבר שהקבוצה הדמוקרטית ביותר בארצות הברית כיום היא מצביעים בעלי תארים מתקדמים (תואר שני ומעלה) שהכנסתם נעה בין 30 ל-60 אלף דולר בשנה.
מנגד, הקבוצה הרפובליקנית ביותר במדינה אינה מורכבת מאנשי מעמד הפועלים חסרי הכל שחווים "חרדה כלכלית". למעשה, מדובר בקצה ההפוך בדיוק מה-DSA: בעלי הכנסות גבוהות שאינם בעלי השכלה אקדמית. כ-60 אחוזים מהמצביעים בעלי השכלה תיכונית ומטה, שהכנסתם עולה על 60 אלף דולר בשנה, העדיפו את דונלד טראמפ. קבוצה זו כוללת לרוב בעלי עסקים קטנים, קבלנים עצמאיים ויזמי נדל"ן.
המגמה הזו נשמרת ברובה גם בחלוקה לגזע. בקרב מצביעים לבנים, בעלי תארים מתקדמים והכנסה בינונית-נמוכה הם הדמוקרטים ביותר. בקרב מצביעים שחורים, התמיכה במפלגה הדמוקרטית גורפת יותר באופן כללי, אך הקבוצה בעלת התארים המתקדמים וההכנסה המוגבלת שוברת שיאים - עם כ-95 אחוזי תמיכה במועמדים דמוקרטים.
בקרב היספנים, לעומת זאת, דפוסי ההצבעה קשורים יותר להכנסה מאשר להשכלה. היספנים בעלי הכנסה גבוהה נוטים ימינה ורפובליקנים בהרבה מאלו שמרוויחים פחות, עובדה המצביעה על קושי של הדמוקרטים - ושל ה-DSA בפרט - לפנות לציבור יזמי מקרב מיעוטים.
ממלחמת תרבות למהפכה סוציאליסטית
ההיבט המעניין ביותר נוגע לסיבות שבגינן בוחרים אותם משכילים להצטרף לשמאל הרדיקלי. מועמדים בולטים בפלג זה לא תמיד מתמקדים בסוגיות כלכליות של "לחם וחמאה". במקום זאת, הם מאמצים את רעיון "המאבק האוניברסלי". כך למשל, המועמד הדמוקרטי במישיגן, עבדול אל-סייד, הפך את המלחמה בעזה לדגל מרכזי בקמפיין שלו, בעוד מועמדים אחרים נאבקים ברשויות ההגירה באותה נשימה שבה הם קוראים "לשחרר את פלסטין".
סילבר מסביר כי מסרים תרבותיים אלו הם פיתיון מושלם עבור פרוגרסיבים משכילים. אותם בוחרים נוטים להגדיר את עצמם כ"ליברלים מאוד" בשיעור כפול מהממוצע. הם מעניקים עדיפות עליונה לסוגיות של מלחמת תרבות - זכויות להט"ב, איכות הסביבה, יחסי גזע והסכסוך הישראלי-פלסטיני- לעתים על חשבון נושאים כלכליים קלאסיים כמו ביטוח בריאות ותעסוקה.
החיבור בין השמאל הסוציאליסטי הכלכלי לבין "שמאל הזהויות" התרבותי אינו מקרי. חברי ה-DSA אינם בהכרח רעבים ללחם או נאבקים לשרוד, אלא הם פשוט מתוסכלים עמוקות ממצבם האישי ומכיוונה של אמריקה. ההצטרפות למאבק גדול ואלטרואיסטי נגד "האליטות" ואי-הצדק העולמי מספקת להם משמעות. מנהיגי ה-DSA מהמרים שהמצביעים יישארו בארגון בזכות הסוציאליזם - אבל מה שמכניס אותם מלכתחילה בדלת, אלו הן מלחמות התרבות.