"די, לא בריא לך שאנחנו בקשר, אנחנו חייבים להפסיק להיפגש", אמר לי אהבת חיי. "נכון", עניתי לחסון, מנגבת את הנזלת שנותרה באפי על שרוול חולצתי הלא מגוהצת בעליל. מרגישה שאני מזריקה לעצמי את חיסון נוגדני ההתאהבות של הקוקטייל האלוהי שרקחתי ממליחות דמעותיי בזה הרגע.

"טוב, אז אני מגיע הערב לישון אצלך, לחבק אותך שלא תרגישי בודדה". ענה לי האיש שגורם לליבי לפעום על מאה קמ"ש. "אבל, זה מנוגד למה שהבטחתי לעצמי". ניסיתי להיאבק בהיגיון בקול ענות חלושה. אומרת לעצמי, ספק מגמגמת לאוזניו. "טוב תגיע". נכנעתי. מספרת לליבי שהחיים קצרים מדיי למלחמות אגו ובכלל אין לי כרגע אף אחד, אז מה אכפת לי להתנחם בזרועות הנחום-תקום שלי?

הנה נפלתי לסטטיסטיקה. מתעלמת מתמרור האזהרה שריצד לנגד עיניי. מה יש לי עם בטחוני העצמי שאני לא מסוגלת לומר לאדם היקר שמולי שהוא פספס את הרכבת ברגע שהוא ויתר עליי ולא נאבק מלחמת חורמה על הקשר הזה? למה אני חייבת לגלות רכות, גמישות, עדינות ושאר מונחי פילאטיס למתקדמים כדי להסביר לו שהרכבת איננה עודנה מאספת והיא סיימה את העצירה בכל תחנות הרגשות האפשריים?

מה קורה לנו כשהלב מסרב להבין את מה שהראש כבר מזמן סיים לעבד? מספר שבועות לא מבוטל עבר מאז שגזר הדין ניתן. הוא אוהב אותי כל כך, אבל הוא לא מסוגל. הרגשתי כמי שהיא מועמדת לתא הנידונים למוות. יש את כל האמצעים כדי להתמודד עם שינוי רוע הגזירה. יש טענות מוצדקות. הצדדים מסכימים. יש אפילו רצון לשינוי, אבל דבר אחד זניח לכאורה, שבא להשבית את כל טקס ההשבעה הזה. אין את היכולת. שלום לך גברתי. איפה היית בחצי שנה האחרונה? למה לא נתת התראה מוקדמת? הייתי מכינה את חבר המושבעים של התחושות.

היכולת הזאת שלו, או ליתר דיוק אי היכולת הזו קברה תחת מצבתה את כל החוויות, את כל התחושות, את רגעי ההתרגשות האלוהיים, את האינטימיות החלומית ואידתה אותם לאוויר, משל נעלמו בחלל האטמוספרה.

ביציות או לא להיות
 
בדקות הללו שהוא לחש לאוזני בנשימותיו הלחות: "את אהבת חיי, אשת חלומותיי, האמא לילדיי", צבטתי את עצמי. לא האמנתי שזה קורה לי, שיש אהבה עצומה כזו שמכה על דלתות ליבי שוב. לקח לי זמן לעכל שזה שלי. שאני מחבקת את זה ועוטפים אותי בחזרה בחיבוק שהתפללתי אליו בחלומותיי הכמוסים. ודווקא ברגע שהתחלתי להבין זאת,- זה החל להתמוסס.

תחושת הביטחון התפוררה לי בין אצבעותיי, משל הייתה קמח התשוקה שנטחן והתפרק. מה קרה כאן לעזאזל? איך פספסתי? אז הייתה הפסקה, שהיא מעין עבודת הכנה לכל האמור לעיל. אבל, מדובר בנו. זה אנחנו, הזוג האיתן, המשלים, המושלם, שעבר כזו כברת דרך בחייו, מי יכול עלינו? אנחנו שמצטלמים טוב ביחד, לא רק לרשתות החברתיות, אלא לחיים  עצמם. העולם אומר לנו תודה שאנו נותנים מושג חדש לרומנטיקה. אנחנו, דווקא אנחנו? ככה ויתרת עלינו? באמת?

הבנתי שאני חייבת להעלות את עצמי מתהום הנשייה, להפסיק להיפגש איתו, גם אם זה במחיר ויתור על חיבוק עוטף ומכיל ולהחזיר לעצמי את עצמי. רגע, מה קורה כאן בעצם? עברתי גירושים, מי בעצם יכול עליי? לפתע הבנתי שנכנעתי. עטפתי את עצמי באהבה שנפשי הצוהלת הייתה זקוקה לה. למעשה, כל מערכות היחסים שהיו לי עד אותו רגע היו המכינה לקורס שהעביר אותי החסון. הקורס באהבה מחודשת, אחרי גירושין.

אולי סוף סוף אני מוכנה להתחיל את התואר באוניברסיטת הלבבות המשוקמים. הקורס שיתאהבו בי בזכות ולא למרות. ואז אבין בעצם שאולי אני צריכה להודות לו שפירק לי את הלב, אבל בזכותו למדתי להרכיבו מחדש בקונסטרוקציה של נאס"א.